מסורת בתקופה של יהדות מתחדשת
כל החיים שלי חייתי בשלום עם בורא עולם. הסבתות היפות שלי הגיעו ממרוקו. שם, בעיר פס של תחילת המאה ה-20, חיו מאוד בשלום עם ה׳, עם אמונה אמיתית בלב, עבדו את ה׳ מתוך אהבה ולא מתוך פחד או כפיה. חיו בקהילה שמחה ומשגשגת. לא כולם היו דתיים אדוקים, אבל כולם כיבדו איש את רעהו.
כשהגיעו לכאן, משהו השתבש. פתאום הקהילה מתפזרת - הגענו הביתה. פתאום יש כל מיני ״סוגים״ של יהודים - דתיים בכל מיני צבעים, חילוניים, מסורתיים. מצחיק שלאורך אלפי שנות גלות, שואה, תקוה, החזקנו את היהדות שהחזיקה אותנו, ועכשיו כשהגענו הביתה בתום מסעות מפרכים ומייסרים, אנחנו מתפלגים ומתפזרים. מצחיק-עצוב..
מה אני מנסה להגיד בכל ההקדמה ההסטורית הזו?
כן, שקוראים לי חוה ליאל ואני חילונית שומרת מסורת.
יש געגוע שמדי פעם נובע בי, למשהו מפעם - לאיזה עומק, לאיזו פשטות. לטעם, לריח, לשפה.
ככל שהזמן עובר, חשיבות המסורת מתבהרת ומתחדדת לי. אני מבינה שמסורת היא דלק חיוני, היא דבק שמחבר בין האנשים שחולקים אותה, והיא מקור למשמעות.
אני עדה לה כל חיי, כחלק ממשפחה יהודית ענפה, ורואה איך היא מתהווה בחוגים חדשים שאני נחשפת אליהם, כאלה שלא בהכרח מוגדרים על פי משפחתיות או יהדות. מסורת מתהווה בכל התקבצות אנושית קבועה של שני אנשים ומעלה.
חשבו איזו מסורת יש לכם עם בן/בת הזוג, עם החבר׳ה שלכם, או עם הילדים. איך אתם חוגגים יום הולדת? איך אתם מתכוננים לצפות בעונה חדשה של סידרה אהובה?
יוצא שהמסורת היא חלק ניכר מהעיסוק שלי כיום. לא היתה לי כל כוונה מודעת לכך, אבל הנה אני כאן. ואני יודעת שאני לא היחידה, זו מגמה שניתן לראות היום בתרבות, במוסיקה ובכל תחום שעוסק ביצירה.
יש געגוע למסורות של אבותינו, גם כאלה שלא ממש זכינו להיחשף אליהם, כי חייהם השתנו עם הגעתם לארץ חדשה. יש כמיהה לגלות ולהחיות את מה שאבד, ורצון לשמר ולחזק את מה ששרד. כמו למצוא שביל סלול מכוסה בחול ואבק.
עם כל זה, הזמן הוא עכשיו, ויש לו אופי משלו. גם כאן ההתחדשות נדרשת, ואני רואה אותה יוצאת ממני דרך הידיים. אולי זו טיפה בים, בשבילי זה עולם.
הלואי שנזכור שפלורליזם זה דבר בריא, ונדע לקבל אותו באהבה, ולחיות כאן כעם אחד, שמח ומשגשג.
