כמה מילים ותמונות על מתנות אישיות (שאפשר בקלות להחיל על מתנות שיווקיות), סוס-נדנדה ויצירה. --- היצירה יש לה חיים משל עצמה. במקרה הזה זה התחיל מחיפוש אחר צורה שמורכבת משני חלקים, שיש לה איזה קטע. כמו הקקטוס החמוד הזה, אבל אחר, עם תנועה. התחשק לי לחדש. חיפשתי חיפשתי, ולפתע הבליח בי הרעיון לסוס-נדנדה. זה מורכב משני חלקים, ויש בזה תנועה. מהראש > לדף > למחשב - ומשם לחיתוך לייזר על נייר צבעוני ויפה, לבחון סקיצה ראשונית. וכל הזמן הזה, השיר של אריק איינשטיין מתנגן לי בראש, ״סוס עץ״. כך זה היה מונח לי על שולחן העבודה, כשלקוחה סימסה לי שהיא מחפשת מתנת סוף-שנה אישית ומיוחדת לצוות המורים בבית הספר (המיוחד) שהיא מנהלת. אחרי שכתבתי לה שהגיעה בדיוק למקום הנכון, שלחתי לה תמונה של מוצר אחר בכלל - ח׳מסה מנייר
כל החיים שלי חייתי בשלום עם בורא עולם. הסבתות היפות שלי הגיעו ממרוקו. שם, בעיר פס של תחילת המאה ה-20, חיו מאוד בשלום עם ה׳, עם אמונה אמיתית בלב, עבדו את ה׳ מתוך אהבה ולא מתוך פחד או כפיה. חיו בקהילה שמחה ומשגשגת. לא כולם היו דתיים אדוקים, אבל כולם כיבדו איש את רעהו. כשהגיעו לכאן, משהו השתבש. פתאום הקהילה מתפזרת - הגענו הביתה. פתאום יש כל מיני ״סוגים״ של יהודים - דתיים בכל מיני צבעים, חילוניים, מסורתיים. מצחיק שלאורך אלפי שנות גלות, שואה, תקוה, החזקנו את היהדות שהחזיקה אותנו, ועכשיו כשהגענו הביתה בתום מסעות מפרכים ומייסרים, אנחנו מתפלגים ומתפזרים. מצחיק-עצוב.. מה אני מנסה להגיד בכל ההקדמה ההסטורית הזו? כן, שקוראים לי חוה ליאל ואני חילונית שומרת מסורת. יש געגוע שמדי פעם נובע בי, למשהו מפעם - ל